סיור בזק ברומא

שדה התעופה פיומיצ'ינו מוכר לי היטב. אני מוצא את הדרך בקלות ואנחנו צועדים לכיוון תחנת הרכבת הצמודה לשדה התעופה.

התור לכרטיסים בתחנת הרכבת ארוך ואני מגלה שהרכבת יוצאת לרומא בעוד חמש דקות. הרכבת הבאה תצא רק ארבעים וחמש דקות אחריה. חבל על הזמן. אני מביט מסביבי ומגלה מכונה למכירה אוטומטית של כרטיסים. ההפעלה פשוטה. הכרטיסים בידיי ואנחנו רצים לרכבת. רגליה של זוגתי עדיין על המדרגות, ידה בידי לעזרה, כאשר האחראי, במדים כמובן, כבר שורק לנהג הקטר לזוז.

התחלנו ברגל ימין. אנחנו יושבים ברכבת ואוחזים יד ביד. זוגתי מתלהבת, למרות שבעצם אין עדיין מה לראות בדיוק. הנוסף מסביב ירוק, כמעט ללא פיסת קרקע חומה. לאורך הדרך פזורים אורנים רומיים טיפוסיים שניתן לזהותם לפי צמרותיהם העשירות בעלות הנוף הרחב.

המסילה הולכת ומתרחבת, עוד ועוד מסילות מצטרפות אליה, אנחנו קרבים לטרמיני, תחנת הרכבת המרכזית של רומא.

הכניסה לרומא מכוערת ואינה מרשימה כפי שבדרך כלל נראות תחנות רכבת בעולם. עוד מעט קט והרכבת עוצרת. אנחנו נסחבים עם המזוודות לאורכו של הרציף אל התחנה. רציף הרכבת המגיעה משדה התעופה הוא מרוחק ויש ללכת כמה מאות מטרים עד ליציאה מהתחנה. ברכבת הזאת, נוסעים בדרך כלל מטיילים עמוסים במזוודות, ודווקא אותם נוסעים נאלצים ללכת כברת דרך ארוכה כל כך מן הרציף אל התחנה. 

תחנת הרכבת סואנת צפופה ורועשת. אני מזהיר את זוגתי לשמור על החפצים ועל התיק. בחוץ עשרות נהגי מוניות ונציגי בתי מלון המנסים לשכנע אותנו לשכור חדר דווקא בבית המלון שלהם. אני מחליט שלא לקחת מונית וללכת ברגל עד המלון. המזוודות שלנו מצוידות בגלגלים והמלון אינו רחוק. בפינת ויה נציונאלה ופיאצה דה-לה-רפובליקה.

מעונן מעט, אבל הטמפרטורה נוחה ואנו מתחילים בהליכה. מסתבר שזה רעיון בלתי מוצלח. הדרך הזאת, שאינה ארוכה באמת, נראית הפעם ארוכה מתמיד ואנחנו הולכים והולכים, בין מאות אנשים ומתקשים לפלס את דרכנו עם המזוודות. הצפיפות ברחובות ובכבישים גדולה ביותר ותנועת כלי הרכב בכיכר פיאצה דה-לה-רפובליקה היא פלא תחבורתי שלא ניתן להבינו. רק מאוחר יותר כשאנחנו מבקרים בפיאצה ונציה אנחנו מגלים שמה שקורה כאן הוא אי של שלווה לעומת מהומת האלוהים השוררת שם.

בפינת הרחוב דוכן עיתונים, אני עוצר וקונה לעצמי גיליון של La Cuccina Italia (המטבח האיטלקי) שאני מקפיד שלא לשכוח כאשר אני נמצא באיטליה. זהו מקור בלתי נדלה של מתכונים וצילומי מזון נפלאים. חלק גדול מן המאכלים שאני נוהג לבשל, מקורם בתצלומי מאכלים שראיתי בחוברת הזאת.

מספור הרחובות ברומא מוזר. המספרים הזוגיים מתחילים מן הקצה אחד של הרחוב והמספרים הבלתי זוגיים מתחילים מן הקצה השני. המספרים מוקצים לפי החנויות ולא לפי הבתים ולפיכך בית מספר מאה יכול להיות בעצם הבית השלושים בלבד ברחוב.

מלון מרטיני, המלון שלנו שמצאתי באינטרנט, נמצא בקומה שלישית בבית גדול מידות. המעלית מיושנת, כלוב מתכת שיש צורך בסגירת שתי דלתותיו כדי להפעילה. מעליות כאלה אפשר למצוא גם בבתי דירות ומלונות בפריז. זוגתי אומרת שברוסיה מרבית המעליות הן כאלה עדיין. בקומה השלישית מקבל את פנינו פקיד קבלה נעים הליכות. אנחנו מקבלים את מפתחות החדר ומשאירים את הדרכונים בקבלה. התחלה מבטיחה, נעים ונחמד הרבה יותר ממה שקיוויתי לו.

אנחנו מניחים את המזוודות, איננו פורקים אותן הפעם – אין טעם, מחר נמשיך מכאן. משתרעים על המיטות לכמה דקות של מנוחה ושבים ויוצאים לדרך. השעה כבר שלוש וחצי ואנחנו רעבים.

כעת אנו שבים לתחנת הרכבת וכשאנחנו צועדים ללא המזוודות, הדרך חוזרת לממדיה הטבעיים.
אני שם את פעמינו לטבולה קאלדה בשם cinghiale. יש שם תמיד פירות ים עשויים בצורות שונות ומבחר של מנות אנטיפסטי טריות וטעימות. יש לי סנטימנטים למקום הזה - מתכונים שלו מופיעים בשני ספרי הבישול שלי.

הפעם, מבחר המנות עלוב. קרוב לוודאי בגלל השעה המאוחרת. זוגתי, שעדיין מורגלת לבחור מסעדות לפי צורתן החיצונית, אינה מוכנה לאכול כאן ואני מוותר. זוהי הפעם הראשונה שאני ברומא ואיני אוכל במקום הזה.

​

בדרך אנו עוברים ליד חנויות הנעליים הסמוכות לטרמיני. יש פה נעלי גברים ונשים והמחירים בדרך כלל סבירים למדי. גם החנויות האלה אינן מסבירות לנו פנים הפעם. אין כאן אפילו נעל אחת שמוצאת חן בעיני. קשה לקנות נעליים כשרעבים והבטן מקרקרת.

אנחנו עדיין רעבים. ברחוב הראשי אני רואה מסעדת פסטה חדשה, מודרנית כזאת, מסוג המסעדות שאני משתדל להימנע מהן. אבל, זאת המסעדה היחידה הנראית לי סבירה בסביבה. אני מתכונן לכישלון ומגלה להפתעתי שהאוכל מצוין. פסטות טריות מעשה בית מבושלות בדיוק במידה הדרושה והרטבים מצוינים. אני מסתפק הפעם ברוטב גורגונזולה עשיר ופיקנטי וזוגתי ברוטב קרבונרה.

קצת בנאלי אבל באמת מעולה. הפעם אנו מוותרים על יין, כרגע במצב העייפות שלנו עדיף להימנע משתייה.
עכשיו, כשהבטן מלאה והעייפות עדיין לא השתלטה עלינו לחלוטין, אנחנו מתחילים סיור בזק ברומא.

 

מתחילים בביקור בסנטה מאריה מג'ורה. כנסייה המדהימה הבנויה במקום שבו לפי המסורת, אחד מן האפיפיורים במאה השלישית ראה שלג נופל באמצע הקיץ. משם מטפסים בוויה קוואטרו פונטנה (רחוב ארבע המזרקות – הנקרא כך על שם ארבע המזרקות הנמצאות בצומת הרחובות קוואטרו פונטנה וונטי סטמברה), אנחנו חוצים את ויה טריטונה, מעיפים מבט ימינה לפיאצה ברבריני וממשיכים בוויה סיסטינה אל כנסיית Trinita Dei Monti והמרפסת שבחזיתה, הצופה אל המדרגות הספרדיות (Scalinata בלשונם של בני רומא). הרחבה ליד המרפסת היא המונמרטר של רומא. כאן יושבים ציירים אשר תמורת מחיר לא גבוה במיוחד מציירים תמונת פורטרט מחמיאה למדי או יוצרים נגזרות נייר בצורת צלליות.

אנחנו עומדים במרפסת ומביטים במדרגות. הפעם שמורה לי הפתעה. המדרגות מכוסות בפרחים בצבעים ורוד ולבן (פרחי אזאליאה, כך הם נקראים). במרכז המדרגות מונחים עציצי ענק על במות מוגבהות והם פורחים בפריחה משגעת. השוטר שאני שואל אותו, מסביר לי שהמדרגות מכוסות כך בפרחים בכל שנה, ממחצית אפריל עד אמצע מאי. איזה מראה מרהיב. חגיגה אמיתית.

כמו תמיד, כמעט שלא ניתן למצוא מקום פנוי לישיבה על המדרגות. אנחנו יורדים במדרגות לכיוון המזרקה היפה שבתחתיתן, מזרקת Barcaccia (מעשה ידיו של ברניני המפורסם). מתחתית המדרגות אנו שבים ומתבוננים בפריחה המדהימה ובמאות המבקרים העושים בדיוק כמונו.

מימיננו, בית קיטש ושלי שבו התגורר המשורר קיטס בשנות חייו האחרונות. הבית בשיפוץ, אולם כדי שלא לפגוע במראה הסביבה, הוא מכוסה בבד ועליו ציור המבנה כפי שייראה לאחר השיפוץ. השארתי את המצלמה במלון ואני מבטיח לעצמי לחזור עם סיום הטיול ולצלם את המדרגות. אני מקווה שהפרחים יישארו שם עוד עשרה ימים.

עכשיו אנחנו בוויה קונדוטי. טניה עדיין בהלם תרבותי. היא אינה מסתכלת אפילו בחנויות הראווה של המעצבים המפורסמים, ואני איני טורח להפנות את תשומת לבה לכך עדיין. בפינת הרחוב עומדת קבוצת נגנים צוענים, שלושה אקורדיאונים, שני צ'לו, גיטרה וכינור. הכנר ואחד מנגני האקורדיאון הם ילדים קטנים בני 13 לכל היותר. למרות השילוב המוזר של הכלים, המוזיקה נשמעת אוטנטית ומלהיבה. הם מנגנים שרשרת נעימות צועניות ואיטלקיות ולפניהם מרקד קוף קטן מאולף, הנושא מגבעת בידו ועובר בצעדי ריקוד בין קהל המתבוננים שזמנם בידיהם, כמונו. אני שם את לבי לכך שבקהל מסתובבות כמה נשים צועניות, מקבצות נדבות. אני כבר מכיר את שיטת הגניבה שלהם ואנחנו נזהרים שלא להתפתות ולהקשיב לתחנוניהן.

 ויה דל קורסו הוא רחוב הקניות העמוס ביותר ברומא, ואנחנו צועדים לאורכו עד פיאצה ונציה. זהו מראה בלתי נשכח. למרות שזו אינה הפעם הראשונה שלי במקום, עלי לאסוף את נשימתי כדי להסתגל למראה המדהים הזה של הפיאצה והמונומנט המדהים במרכזה.

מתחיל לטפטף גשם ואנחנו מתיישבים בבית קפה בפינת ויה דל קורסו ופיאצה ונציה. במרכז הכיכר עומד שוטר על במת בטון מוגבהת ומנהל את התנועה כמנצח בקונצרט. הוא אינו דומה אפילו לאותו שוטר אגדתי שכיוון את התנועה כאן במשך שנים והיה אחד ממוקדי התיירות ברומא, אבל גם הוא עושה את עבודתו בחן כזה מיוחד ויש לו קהל צופים אוהדים משלו.

הוא מניף את ידיו העטויות בכסיות לבנות בתנועות של מאסטרו, לרגעים נדמה שהוא פשוט מבצע הופעת אמנות. התנועה מטורפת. מכוניות מימין, משמאל, מלפנים ומאחור והוא שולט בהן ביד אומן. למרות המהומה, כולם ממושמעים והתנועה מסתדרת איכשהו ללא בעיות. הקפה מצוין. יקר במקצת אבל זהו המחיר לשתיית קפה בבית קפה במקום מרכזי כזה ול'הצגה' המיוחדת שאנחנו רואים כאן.

אני שב ומתבונן במונומנט המפואר והגרנדיוזי שבפיאצה ונציה. זהו בניין המוזיאון הצבאי שהוקם לכבוד המלך ויטוריו עמנואל השני ולכבוד איחודה של איטליה. במעלה המדרגות אפשר לראות את קבר החייל האלמוני ואת משמר הכבוד הצבאי העומד לצידו עשרים וארבע שעות ביממה.

​

הגשם שכח ואנחנו חוזרים בוויה דל קורסו. בקומה השנייה, בבית שבפינת ויה דל קורסו ופיאצה ונציה, נמצאת המרפסת שבה נהג מוסוליני לפנות אל המוני האיטלקים הפשיסטים שהתאספו בכיכר לעצרות העם שהוא אהב לערוך. כשאני עוצם את עיני, אני יכול לראות בעיני רוחי את קהל ההמונים המתכנס בכיכר ומקבל במועל יד את הדוצ'ה האהוב ואת צעקות הגל ותשואות השמחה.

מתחיל כבר להחשיך. באחת הסמטאות אנחנו פונים ימינה בשלט המורה אל פונטנה די טרבי. כמה מאות מטרים נוספים ואנו שומעים שכשוך מים וסאון של המון אנשים. אני מתבונן בזוגתי, אני רוצה לראות את תגובתה כאשר בעוד שניות ספורות יתגלה לעינינו המקום המיוחד הזה – פונטנה די טרבי. אותי זה תמיד מקסים מחדש.

בשנים האחרונות עשו פה עבודת שיפוץ משמעותית וכיום, והפסלים במזרקה שכמעט שלא ניתן היה להבחין בפרטיהם בגלל צבעם האפור, שבו וחידשו את נעוריהם, והם עכשיו לבנים ומבהיקים כאילו הם פוסלו זה מקרוב.

מי הבריכה צלולים וקרקעיתה מכוסה במטבעות. בכל שנייה נוסף מטבע חדש לאלה המונחים שם. זהו סימן למזל והתיירים שולפים מכיסיהם את המעות הקטנות ומשליכים אותן לבריכה. עירית רומא שולחת מדי בוקר אנשים כדי לשלות את המטבעות מן הבריכה. בכסף הזה הם משתמשים לתחזוקת המקום.
זוגתי מפנה את גבה למזרקה ומטילה מטבע למים. עכשיו מובטח לנו שגם היא תחזור לכאן. לי זה כבר מובטח מפעמים קודמות שבהן זרקתי הרבה יותר ממטבע אחת. ואכן, אני באמת נמצא כאן גם עכשיו, וזוהי הוכחה חותכת לכך שהקסם פועל עדיין.

​

עכשיו כבר חושך. אנחנו מחליטים שלא לשוב למלון אלא ללכת מייד למסעדה. בקרבת מקום נמצאת המסעדה החביבה עלי ברומא – "ג'ויה מיה". כמה מן המאכלים הטובים ביותר שאכלתי באיטליה הוגשו לי על שולחנה של המסעדה הזאת. הדרך לרחוב אביניונזי לשם קצרה ביותר מכאן. מאחר שזוהי שעת ערב מוקדמת אני מקווה שנמצא שולחן פנוי. בדרך כלל רצוי להזמין שם מקום מראש.

​

ב"ג'ויה מיה". מזהים אותי מייד ואנחנו מקבלים מקום טוב בשולחן לזוג, דבר שהוא נדיר במסעדה הזאת. כאן נהוג להושיב את האורחים האחד מול חברו בשולחן ארוך שמכל אחד מצידיו יושבים לפחות עשרה סועדים.

אני מעדיף את התפריט באיטלקית. האיטלקית שלי אמנם אינה מלוטשת במיוחד, אבל בכל הקשור לאוכל, אני מעדיף לקרוא בתפריט את שמותיהם המקוריים של המאכלים. זה נשמע הרבה יותר מפתה לאכולTaliatelle A’la Ammatriciana מאשר לאכול Noodles in Vegetables Sauce. אין מה להשוות בכלל איזו מן המנות האלה קורצת יותר, רק מקריאת שמה.

אנחנו מזמינים מנות אנטיפסטי. הן מגיעות ביחד עם פיצות דקיקות ופריכות שעליהן שמן זית, שום ועגבניות מרוסקות. זוהי פתיחה מעוררת תיאבון לארוחה. האנטיפסטי עדינים ועשויים בסגנון רומא, לא חריפים מדי, לא מלוחים מדי ולא חמוצים מדי. כתמיד גולת הכותרת כאן הם הארטישוקים.

​

חצי ליטר יין אדום יין הבית - וינו דה לה קזה – בקבוק מים מינראליים מוגזים בעדינות. ואנחנו כבר מתחילים להרגיש את טעמה האמיתי של איטליה.

רוברטו סטופוני בעליה של המסעדה, העומד בפתח המטבח ומשגיח על הנעשה במקום וכל צוות המלצרים, ניגש אלינו ללחיצת יד של ברכה ולברר אם הכול בסדר. יש לנו סימפטיה משותפת עוד מביקורים קודמים שלי, למרות שאנחנו כמעט שלא מצליחים לתקשר, הוא אינו יודע מילה באנגלית והאיטלקית שלי אינה מתאימה לשיחת חולין. לצורך כך, אנחנו זקוקים למלצר הראשי שלו שהאנגלית שלו סבירה לפחות.

אני ממשיך בביסטקה א-לה פיורנטינה. זוהי חתיכת בשר גדולה צלויה על האש והיא עשויה במומחיות רבה, בדיוק במידה הדרושה. בדרך כלל אני נמנע מלאכול בשר באיטליה, חבל לי לוותר על הפסטה, וארוחה של אנטיפסטי, פסטה ובשר היא גדולה מדי לטעמי, אבל הפעם, אני יודע שיש לפניי שבוע ללא בשר ואני רוצה להיות מוכן לכך.

טניה אוכלת ניוקי ברוטב שמנת וחלמונים מתובל בפלפל לבן ובעלי ארוגולה, הניוקי ממש נמסים בפה והרוטב עדין ויוצר הרמוניה נפלאה של טעמים.

אנחנו מסיימים במנה מתוקה – גאוות המסעדה. מעין טרטופו שוקולד מצופה בסורבה לימון. רוברטו מוזג לנו לימונצ'לו על חשבון הבית ואנחנו מזדחלים במעלה רחוב קוואטרו פונטנה עד המלון בוויה נציונאלה.
עשרים דקות לאחר מכן אני כבר בעולם אחר. זוגתי ממשיכה עדיין בסידוריה הנשיים ומצטרפת אלי מכורבלת בזרועותיי כעשרים דקות מאוחר יותר.