לבשל בטוסקנה

אכלנו, סעדנו ונהנינו במקומות רבים באיטליה - מבארי שבדרום המגף ועד לקורטינה בצפון מזרח או ואל ד'אוסטה בצפון מערב. כמעט בכל המקומות, נהנינו הנאה מרובה.

באיטליה, בניגוד למקומות רבים אחרים בהם אנו מבקרים לעיתים, איננו נוהגים להסתמך על המלצות של אחרים או על הכתוב במדריכי תיירים. אנחנו נוהגים לבחור מסעדות לפי ריחוקן ממרכז העיר ומעדיפים תמיד מסעדות כפריות פשוטות על מסעדות יוקרה ידועות.

הפעם, לאחר שבוע בטוסקנה, אני מאוכזב. זו הפעם הראשונה שהרגשנו כתיירים, בחנויות, בערים היפהפיות ובעיקר במסעדות - הכול תיירותי, הכול ארוז בצורה יפהפיה והכול יקר (יחסית, כמובן). זו הפעם הראשונה שאנחנו באיטליה, אחרי כמה עשרות פעמים שאף ארוחה לא "עשתה לי את זה". נכון, אכלנו כמה מאכלים מצוינים, טעמנו פסטות מיוחדות אבל, בסופו של דבר, מבחינה קולינרית זו הייתה אכזבה.
השוואה פשוטה עם ארוחות דומות שאכלנו באומבריה, למשל, שכנתה הדרומית של טוסקנה, מעלה בפי ניחוחות וטעמים שלא זכינו הפעם ליהנות מהם.

וכך, כשרצינו ליהנות מארוחה איטלקית אותנטית, החלטנו לבשלה במו ידינו.
באיזור שבו התגוררנו, יש שוק פתוח נודד אשר מתמקם בכל יום בעיירה אחרת ואליו שמנו את פעמינו. 8 דוכנים מהם 4 המוכרים כל מיני פריטי לבוש פשוטים, דוכן אחד של בשר ועוף, דוכן אחר של ירקות ופירות, דוכן נקניקים וגבינות ודוכן דגים ופירות ים.

פתחנו בצרור בזיליקום ריחני, המשכנו בפרחי קישואים ובעגבניות תמר נפלאות, קנינו שום ושקית מלאה בצדפות (מולים), קנינו גבינת פקורינו ו-2 כדורי מוצרלה טרייה. בחנות מכולת סמוכה (אלימנטרי, כך היא נקראת באיטלקית) קנינו לחם צ'אבטה (מה שנקרא אצלנו ג'בטה), בקבוק שמן זית (ב-4 אירו), צנצנת אנשובי ויין לבן ושקית אחת של קמח.

כשכל המצרכים בידינו חזרנו לביתנו רק כדי לגלות ששכחנו לקנות פסטה. קרוב לוודאי שנתגבר על הבעייה.
זו עומדת להיות סעודת מלכים שתכלול ברוסקטה עם עגבניות טריות, פרחי קישואים ממולאים ומטוגנים, פסטה (שנכין במו ידינו) ברוטב עגבניות ובזיליקום ומולים ברוטב יין לבן ועגבניות. ועל כך, בטור הבא.