יום אחד ברומא

שבת ברומא. העיר מוכרת לי ככף ידי כמעט ועדיין אני נהנה לטייל בה ולחזור שוב ושוב לאותם מקומות שאני כה אוהב. מאחר שהמקומות המפורסמים כבר מוכרים לי היטב, אני מעדיף לתעות בסמטאות הצרות של הרובע ההיסטורי שהוא בעצם מרכזה של העיר.

מפעם לפעם, למרות התיירים הרבים הממלאים את העיר, כשאני מהלך בסמטאות, יש לי הרגשה שאני נמצא במקומות שעינו של תייר לא שזפה עדיין מעולם.

היום, נלך ברגל, כמובן. אני מעוניין להספיק לראות את קאמפו די פיורי בשעות שעוד השוק פעיל שם. אנחנו עוזבים את המלון בעשר בבוקר וצועדים לכיוון הפנתיאון. זהו מבנה מדהים שצורתו החיצונית אינה מעידה במיוחד על העושר האצור בתוכו. כיפת האולם פתוחה וקרני השמש חודרות דרכה ומאירות בכל פעם קטע אחר מן האולם הענקי, בהתאם לשעות היום. ברצפה, במרכז האולם העגול יש חור קטן המשמש לניקוז מי הגשמים החודרים פנימה מן הכיפה הפתוחה.

השקט כאן מוחלט. אלו המקומות היחידים באיטליה שבהם יש שקט אמיתי. במדריך שקראתי הבוקר לפני צאתנו מהמלון, מוסבר שהמראה ההרמוני המיוחד של הפנתיאון מושג בעיקר בגלל הסיבה שרדיוס האולם זהה בדיוק לגובה קירותיו.

פיאצה דה לה רוטונדה, ככר הפנתיאון, צפופה ממבקרים. על מדרגות הפסל שבמרכז הכיכר יושבים צעירים, כמה מהם עם גיטרות, כמה קולעים צמות בשערות חבריהם וכמה פשוט מפקירים את גופם לקרני השמש המפנקות. בבתי הקפה שמסביב לרחבה יושבים המבוגרים יותר וביניהם מסתובבים עשרות רוכלים המוכרים מזכרות שאין שום סיבה לקנותן דווקא ברומא. ובעצם, אין בכלל שום סיבה לקנותן. אנחנו מסתובבים כמה דקות כדי לספוג את האווירה המיוחדת הזאת וממשיכים לפיאצה נבונה.
 פיאצה נבונה היא לדעתי הכיכר היפה ביותר בעיר. שלוש המזרקות של ברניני הן יצירת מופת. קרוב לוודאי שאם מישהו היה מציע היום לעצב ככר בפסלים כאלה היו אומרים שיש בכך חוסר טעם או לכל היותר שמדובר בקיטש צרוף. אבל כאן זה בדיוק העיצוב המתאים למקום.

​

אני מנסה לדמיין לעצמי משהו כמו המזרקה של יעקב אגם במקום הזה ואני מתחלחל רק מעצם המחשבה.
פיאצה נבונה היא ההרמוניה במלוא מובנה. הפעם אנחנו מעיפים מבט קצר בפיאצה וממשיכים הלאה, נחזור לכאן מאוחר יותר.

כעת אנחנו מתפתלים בסמטאות לכיוון ויה ויטוריו עימנואלה. מצידו השני של הרחוב נמצא שלט המצביע לכיוון קאמפו די פיורי (Campo dei Fiori) בתרגום חופשי – שדה הפרחים. זוהי ככר קטנה, פחות ממחצית מגודלה של פיאצה נבונה, הרבה פחות מפוארת. האטרקציה העיקרית בכיכר היא פסלו של הנזיר-האסטרונום ג'ורדאנו ברונו שהוצא להורג בגלל דעותיו הכופרות, כאן, במרכז הכיכר. אנחנו באנו הנה כדי לראות את השוק.

בכל ימות השבוע, משעות הבוקר המוקדמות ועד שעות הצהריים, הכיכר הופכת לשוק לכל דבר. יש כאן דוכני ירקות, תבלינים, גבינות, נקניקים ובשרים, דגים ופירות ים ואפילו כלי בית.

אנחנו מסתובבים בין הדוכנים ובולע את הצבעים, הריחות והאנשים. מוכרים כאן כל מיני עלים ירוקים, את חלקם אפשר למצוא גם אצלנו בשדות הבר, והאיטלקים משתמשים בהם לצורכי תיבול או לסלטים. בדוכנים רבים יושבות נשים מבוגרות שתפקידן הוא לברור בין העלים השונים ולמיין אותם לפי אלה המתאימים ושאינם מתאימים לאכילה.

הירקות דומים לאלה שלנו וכמה מהם הגיעו אלינו רק לאחרונה. יש כאן ארטישוקים מיוחדים, שאצלנו לא ניתן למצוא עדיין. אני מגלה כאן לפחות ששה שבעה סוגים שונים של ארטישוקים. רק מהם אפשר להכין את מאכלי ארטישוק הנפלאים שמכינים באיטליה. עליהם רכים יותר מאשר אצלנו וה"שערות" שנמצאות בלב הארטישוק הן קטנות וכמעט שאינן מורגשות.

יש כאן גם קישואים מסוגים שונים ופרחי קישואים, בצלים, לבנים, סגולים וחומים, ראשי שום מדיפים ריחות משגעים - שאני נוהג לחתוך אותם במרכזם, לטפטף עליהם כמה טיפות שמן זית ולהכניס לתנור לאפיה, ראשי שאלוט, שהוא מעין ירק בן תערובת בין שום ובצל, סוגים שונים של תרד, עלים ירוקים הנקראים צ'יקוריה, שטעמם עדין מעט מטעמם של עלי התרד, ומשמשים להכנת מאכלים דומים, לימוני ענק מסיציליה ומהדרום, חצילים, פלפלים בצבעים שונים ועגבניות.

עגבניות גדולות, עגבניות שרי, עגבניות באשכולות עם הענפים הקטנים המחברים ביניהן ועגבניות מן הסוג הישן שאפשר היום להשיג רק אצל מגדלים פרטיים שאינם משתמשים באמצעים מודרניים לגידול ירקותיהם.
 איני מתאפק ואני טועם עגבנייה אחת. יש טעם שונה לעגבניות האלה. הן מתוקות יותר וטעמן אינו חמצמץ כמו טעמן של העגבניות שלנו.

בדוכן סמוך מוכרים גבינות. אני עומד ומזיל ריר ליד הגבינות המופלאות האלה. המוכר אינו מתעצל ונותן לי לטעום עוד ועוד. יש כאן גורגונזולה (שהיא גבינת הרוקפור שלהם – והס מלהזכיר רוקפור באוזניהם) מתוקה (Dolce) עם שמנת, ופיקנטית (Picante) המתאימה יותר לרוטב הגורגונזולה הקלאסי; גבינת פקורינו, גם היא בטעמים שונים - מסרדיניה, מסיציליה וממקומות אחרים; גבינות פרובולונה (Provolone), קצ'יוטה (Cacciota), גושי סקמורצה (Scamorzza) הקשורים בחוטים מעל ראשנו (זוהי גבינה נפלאה שבאזור אומבריה ממלאים אותה בפרוסות פרושוטו ומניחים על הגריל לקלייה), ריקוטה המשמשת לאכילה, לבישול ולאפייה, ופאר הגבינות האיטלקיות, אולי הגבינה האיטלקית המפורסמת ביותר אחרי הפרמיג'ינו – מוצרלה. כדורי גבינה לבנה, מלוחה במקצת, השרויים בקערות מים חלביים.

אני מצליח בקושי להיקרע מדוכני הגבינות רק כדי לגלות את דוכני הדגים ופירות הים. יש כאן כל מה שאפשר להעלות על הדעת - שרימפס, גמברוני, לנגוסטינים, לובסטרים, סרטנים, קיפודי ים, צדפות, חלזונות, דיונונים, תמנונים, סרדינים, אנשובי, ודגי ים שונים ומשונים. איזה עושר, איזה מבחר. למרות שאנחנו יושבים לחופיו של אותו ים, אצלנו לא ניתן למצוא מגוון כזה.

אני בולע בעיניי ובחושיי את כל הריחות והטעמים, רק חתיכת גבינת הגורגונזולה שאני קונה לעצמי מצליחה להרגיע אותי מעט. אנחנו מוצאים לנו מקום באחד מבתי הקפה שבכיכר ומרגישים כבני המקום.

השמש מחממת אותנו בקרניה שעדיין לא הגיעו למלוא עוצמת חומן, ומדי פעם עובר משב רוח וסוחף עמו חפצים שהושארו על השולחנות ללא דבר מה שיחזק אותם למקומם. אני מעיף מבט סביבי ומגלה שאין בבית הקפה ולוא גם איטלקי אחד, מלבד המלצרית, כמובן.

אני עוצם את עיני ומנסה לדמיין לעצמי הוצאה להורג בכיכר הזאת. אני מדמה את ההמונים הצוהלים, את הכרכרה עם הנידון למוות הנכנסת לכיכר מן הסמטה, את פניו של הנידון למוות ואת הנשים הבוכיות שבסמוך, כאן מטרים ספורים ממני. קצב החיים בכיכר הוא תוסס ומלא

חיוניות, שאני מתקשה לדמיין לעצמי סצנות מוות דווקא במקום הזה. אני חוזר לחיים ונשלף מעולם הדמיון. זה כל כך בלתי מציאותי כיום, למרות שאני יודע שכל שדרוש הוא מהלך היתולי אחד של ההיסטוריה, כדי להחזיר סצנות כאלה, גם למקומות כאלה תרבותיים כאלה.
 
אנחנו מזמינים בירה וקפוצ'ינו ואני קופץ לחנות הסמוכה לקנות לחמניות ונקניק. הלחמניות נמכרות באיטליה לפי משקל והן גדולות, פריכות ומלאות אוויר. בתוך שעתיים הלחמניות, כמו גם הלחם האיטלקי הטיפוסי, יהפכו לגוש אבן, אבל כעת הן טעימות מאוד. השעה כבר קרובה לאחת ושלושים. השוק מתחיל להתקפל אט אט ואנחנו מסיימים את המשקאות וממשיכים בדרכנו.

מכאן למצודת סנט אנג'לו (Castelo di Saint Angelo) הדרך קצרה. אנחנו עוברים את גשר Ponte Sant Angelo מעל הטיבר והמצודה לפנינו. ביקור במצודה הוא דבר שדחיתי תמיד להזדמנות אחרת. הפעם המצודה היא ממש בדרכנו ואנו נכנסים לתוכה. אנחנו מקיפים את החצר הפנימית שמעבר לחומה.
אפשר לחוש כאן את הגדולה והתפארת של רומא העתיקה. אני נזכר בשיעורי הבית שעשיתי הבוקר, לפני היציאה מהמלון כאשר קראתי במדריך התיירות על המבצר והוותיקן ועל היסטוריה של המקום הזה, ששימש במשך מאות שנים כנקודת הגנה על הוותיקן וכמקום מקלט של האפיפיורים. עד כמה שזכור לי המצודה מחוברת אל הוותיקן במעבר תת קרקעי מיוחד. אנחנו מחליטים להסתפק בהקפת המבצר, יש לנו עוד הרבה להספיק היום, וממשיכים לכיוון הוותיקן.

עכשיו אנחנו בשדרה המוליכה אל הוותיקן. זהו מראה מרשים באמת. אנחנו צועדים על אי התנועה המפריד בין שני הכבישים הרחבים המוליכים אל קתדראלת סנט פטרוס. יש מכאן מראה נפלא של הכיכר העצומה שבה מתכנס קהל מאות האלפים לשמוע את דבריו של האפיפיור, באירועים המיוחדים ובחגים. הכיכר מוקפת בשדרות עמודים עם פסלים בראשן. בבניין שמימין הקתדראלה, נמצא החלון שממנו נוהג האפיפיור לשאת את דבריו כאשר הוא אינו יורד אל הכיכר.