ניסו בלוינסקי

יותר טעים מטורקיה והרבה יותר זול

יעקב (ג'אקומו) פיאלקוב

 

בלוינסקי, מעט מערבה מדוכני התבלינים והפיצוחים, בעוד אני מתנהל לי למכוניתי שהוחנתה באחת הסימטאות, מצאתי את ניסו. הצצה מבעד לחלון המסעדה הפונה אל הרחוב הספיקה כדי לעורר את בלוטות הרעב ואני מוצא את עצמי בתוך המסעדה.

ארבע או חמישה שולחנות, ליד כל שולחן סועד אחד או שניים שגורלם הפגיש אותם ליד שולחן פנוי במסעדה,  ל-20 דקות משותפות של ארוחת צהרים, דלפק שניתן למצוא בחנויות מכולת עם מבחר של מגשים נירוסטה ובהם מאכלים מעוררי תיאבון.

"מה בשבילך?" שואל אותי האדם שמאחורי הדלפק, אשר בדיעבד מסתבר שהוא הוא ניסו האיזמירי. "תן לי מה שבא לך" אני אומר בגדלות רוח. מה כבר יכול להיות רע כאן, אני ממלמל לעצמי בחצי פה. "תאמין לי, הכל מצויין וטרי" הוא אומר.

לשולחני מגיעה צלחת ובה אורז עם שעועית לבנה מבושלת ולצידה ממולאים - עלי גפן ברוטב לימון, קישוא, כרוב, פלפל כולם ממולאים בבשר ואורז, אך המילוי שונה מירק אחד לאחר ויוצר תרכובת מיוחדת של טעמים. לצד הממולאים, במקום המועט שנותר בצלחת, אני מקבל שעועית ירוקה מבושלת ולצידה במיה בעגבניות. ממש חגיגה אמיתית. בקבוק מים מינרלים מהווה ליווי הולם לארוחה.

"מי מבשל כאן", אני שואל את הבעלים, "אני" אומר הבעלים, "אני, ניסו". "מה אומר לך" אני אומר לניסו, "אכלתי כבר כמה וכמה פעמים בטורקיה, ושום מסעדה לא גרמה לי לרצות לשוב אליה במיוחד. אליך" אני מוסיף ואומר "אני כבר רוצה לשוב.

ניסו, כך קוראים לו, מפליא לעשות במטבח הטורקי. "אני מבשל כמו יהודי טורקיה" הוא אומר. ותוך כדי זורק מילה בטורקית לאחד הסועדים שמבקש לברר משהו.

"חכה" אומר לי ניסו "עוד לא טעמת הכל" ומראה לי את שאר המאכלים שבמגשים: מוסקה, גלילות חצילים, קציצות איזמיר, שהן תפוחי אדמה ממולאים בבשר, קציצות בשר, כרובית ממולאת קציצות פראסה, גולש וצלי. האמת הייתי שם ומתחיל ארוחה חדשה אך הקלוריות רומזות לי שהגיע סוף הארוחה. אני מבטיח לעצמי לשוב בשבוע הבא. מוציא מכיסי 35 שקלים, מחיר הארוחה ויוצא אל החום המהביל שמח וטוב לב.

כל הכבוד ניסו.

ניסו

מסעדה טורקית, לוינסקי 47 תל אביב.

 

ספטמבר 2006

 

בחזרה לדף הביקורות