לאכול פולייזית ב...מילאנו

יעקב (ג'אקומו) פיאלקוב

 

דווקא במילאנו, כמה מאות קילומטרים צפונית לפוליה זכינו לארוחה פולייזית אמיתית.

טיפיקה אוסטרייה פולייזה Tipica Osteria Pugliese, כך נקראת המסעדה. שמענו עליה עוד בפולייה, מפי אחיו של בעל המסעדה, ואנו מכוונים אליה את צעדינו.

לאורך חלון המסעדה על שולחן ארוך, מונחות 42 (!) מנות אנטיפסטי שונות - דגי אנשובי בשמן, עגבניות מיובשות, פרוסות נקניק מיוחד, נתחוני נקניק שרויים בשמן, גבינת מוצרלה טריה, סלט רוקה, זיתים שחורים וירוקים, צנוניות במי מלח, פטריות מקומיות בשמן זית. כרוב אדום חתוך ומתובל. ציקוריה מאודה. בצלצלי שלוט מוחמצים. חצילים בגריל. חצילים בשמן ובחומץ. חצילים עם פלפלי גמבה. ארטישוקים זעירים בחומץ. קישואים מטוגנים. צלפים בחומץ. סלק בתחמיץ, ברוקולי מאודה, גבינת סטרצ'לה, כרובית מאודה ועוד ועוד קערות עמוסות בכל טוב ומונחות כמזנון פתוח על שולחן לאורך חלון המסעדה,

שולחנות ארוכים, מפות נייר, צלחות עמוקות והרבה הרבה כוסות יין ואתה יושב בין האורחים, בן זוגך ממולך, מימינך ומשמאלך סועדים אחרים זרים, רובם איטלקים.

אין תפריט, אתה בוחר מרשימה שקורא בפניך המלצר. זה מוסר את הזמנתך בצעקה רמה לאחראי הנמצא בצידו השני של האולם והארוחה מגיעה בתוך דקות.

ארוחה פולייזית אמיתית תכיל לעולם פסטה פולייזית שהינה פסטה מיוחדת, עבה יותר מהרגילה, מעוצבת בצורות שונות מאלה שאנו מורגלים להן ומבושלת על גבול הטרי וה"אל-דנטה". כך שהחיך הישראלי המורגל בפסטה המוגשת אצלנו שולח רמזים מוסווים של בקשה לעוד כמה דקות בישול. אולם לא. כך אוכלים בפוליה ואורח מנומס נוהג כמנהג המקום.

מתחילים באנטיפסטי ולאחריו מנת פסטה פולייזית מסוג אורקייטה הנראית כעין שבלולים שטוחים שדופנותיהם מקופלות פנימה. לפסטה שני רטבים בלבד - רוטב ירקות ורוטב עגבניות מבושלות. אני שקיבלתי רוטב ירקות פניתי למלצר וביקשתי גבינת פרמזן ונעניתי בנימוס על ידו ובצחוק כמעט רועם משכנתי. רוטב ירקות, כך אמרה לי שכנתי, תושבת בארי שבפוליה, לעולם אינו מלווה בגבינת פרמזן, לחם וכעין כעכים קטנים מאפה בית הם הליווי המתאים למנת פסטה זו והם אכן הגיעו לשולחן ללא דיחוי ובלא קמצנות.

בשלב זה, לאחר כ-2 בקבוקי יין, צלחת אנטיפסטי ענקית (אכול כפי יכולתך), מנת פסטה מכובדת ולחם פולייזי טיפוסי דרשה הבטן את מנוחתה והראש, מקום להיות מונח בו. אולם, להעליב הרי אי אפשר. אזרנו כוח ושאלנו "מה הלאה". התשובה הגיע בצלחת עמוסה ברוסקטות - אותן פרוסות לחם קלויות ספוגות בשמן זית ועליהן עגבניות טריות מרוסקות, שמן זית ומעל הכול עלי רוקה קצוצים דק. בטוב לבנו בברוסקטה אנו מוצאים מעט זמן להתבונן סביבנו. על השולחן פזורים בקבוקי שמן זית, בקבוקי חומץ ובקבוקי וקנקני יין. על הקירות תמונות פוליטיקאים וכוכבי קולנוע וטלוויזיה (מאלה שאנו מכירים מערוץ 5 האיטלקי, המשודר אצלנו בכבלים), מחרוזות בצלים, שומים, פלפלים וכל מיני כלי בית וכלי אוכן שונים ומשונים.

זרים מתחבקים כידידים, אחד פוצח פיו בשירה וכולם הופכים לחבורה אחת גדולה, שבעה ומאושרת. על אש גדולה לאורכו של קיר המסעדה  נצלות בניחותא צלעות כבש, בקר וחזיר, נקניקיות ביתיות מיוחדות בגריל, נתחי בשר בקר ענקיים ודגי ים טריים. אלה מוגשים כמות שהם ללא כל תוספת או מנת ליווי. ואכן מי יכול עוד לחשוב על תוספת כאשך הפה עוסק בחיתוך הבשר ובמשלוח בקשות ידידותיות לבטן להמציא מקום איחסון למזון העומד להישלח פנימה.

כל עוד נפשנו בנו אנו מחסלים את הבשר ונופלות עלינו המנות האחרונות. זוגתי, שהארוחה בשבילה הינה תמיד עילה כדי להגיע למנות האחרונות - לוחצת. ואנו מזמינים - עוגת ריקוטה מיוחדת ברוטב תות שדה ומנת פירות טריים - תות שדה, אננס, קיווי, תפוזים, קלמנטינות, תפוחי עץ, מלון ברוטב יין.

אכלנו כבר ארוחות טובות יותר, מיוחדות יותר ומתוחכמות יותר. אולם בין הארוחות הזכורות לי לטוב תתפוס זו מקום מכובד בפינת הפולקלור, העניין וההנאה.

בחזרה לדף הכתבות