לראות את נאפולי..

יעקב (ג'אקומו) פיאלקוב

היום מוקדש לנאפולי, הגראנד פינאלה של הטיול בדרום איטליה.

אנחנו עוזבים את עיירת החוף היפהפיה מאיורי, בוויה אמלפיטאנה ומחליטים לנסות את הדרך החוצה את רכס הרי החוף ומוליכה ממאיורי אל האוטוסטראדה סאלרנו-נאפולי. על המפה, לפחות, זאת נראית הדרך הקצרה ביותר.

זוהי דרך יפהפייה היוצאת מן הרחוב הראשי של מאיורי לכיוון ההרים ובתוך דקות ספורות היא מתחילה לטפס בכבישים המפותלים האופייניים. כשאני מסתכל קדימה, אני רואה שיש לנו עוד די הרבה לטפס. מעניין עד איזה גובה מגיעים ההרים האלה. הכביש פנוי, אבל הנסיעה אורכת זמן רב. אנחנו מגיעים לאוטוסטראדה אחרי למעלה משעה. מבט במד המרחק מראה שנסענו רק שלושים קילומטר.

אנחנו ממשיכים לנאפולי. הכניסה לעיר מובילה אותנו דרך הכביש הראשי הסמוך לחוף ולנמל, זוהי דרך עמוסה ביותר ואנו מזדחלים בתנועה. קרוב לוודאי שלוא הכרתי את העיר הייתי יכול לעשות כמה קיצורי דרך. אבל אנחנו נוהגים לפי הכיוון הכללי והמפה שבידינו אינה עוזרת לנו במיוחד בהתמצאות.

 

הולכי רגל שהתחילו ללכת ברחוב ביחד אתנו כשהיינו בקצהו, כבר עברו אותנו מזמן ואנחנו עדיין מזדחלים. בקצה הדרך אני רואה מנהרה הפונה ימינה, ואני פונה בה. המנהרה מסתיימת באזור סואן בלב העיר ליד ככר נחמדה. מייד בקרבת מקום אנחנו מוצאים חניון תת קרקעי מתחת לבניין. החניון מזכיר לי את הקטקומבות, טחוב, אפל וחשוך. אבל לפחות הוא חוסך מאתנו את הסיבובים במכונית בעיר הצפופה הזאת.

העיניים מסתנוורות מאורה הבהיר של השמש כאשר אנחנו יוצאים לרחוב. אנחנו נמצאים בפיאצה דל מרטירי (Piazza del Martiri) שממנה יוצא רחוב לא רחב במיוחד, רחוב קיאיה (Via Chiaja) שכולו חנויות קטנות המוכרות עתיקות ודברי אומנות.

 אנחנו מטיילים ברחובות נאפולי. חם ממש חם. המדרכות צפופות ודחוסות בבני אדם, הקהל כאן שונה, יש כאן יותר נמרצות ותזזיות וגם הרבה יותר רעש. אלה אינם האנשים שפוגשים ברומא או במילאנו. כאן כולם רצים, דוחפים וממהרים. הנשים כאן כהות, אקזוטיות אלגנטיות ויפות. ברחבת פיאצה דל פלבישיטו (Piazza del Plebiscito) אנחנו מוצאים לשכת תיירות מקומית ומקבלים שם מפה של העיר. עכשיו הכול פשוט יותר. אני מאתר היכן אנחנו נמצאים ואנחנו שמים את פעמינו לחלק ההיסטורי של העיר, שני קילומטרים פחות או יותר.

רחוב טולדו הוא הרחוב הנושק לשוליו של הרובע ההיסטורי ואנחנו צועדים בו לכיוון פיאצה דנטה (Piazza Dante). באחת הסמטאות היוצאות מרחוב טולדו אנחנו מוצאים טרטוריה קטנה, משפחתית, הומה ומוזנחת.  זהו בדיוק סוג המסעדות שאני אוהב לאכול בהן. אותנטיות, פשוטות ועם קהל סועדים מקומי.

המלצרים רצים ומתרוצצים והרעש נוראי. המלצר זורק 'בונג'ורנו' בחצי פה ומייד פורש על השולחן מפת נייר. על תפריט אין כלל מה לדבר כאן, והוא מציג לנו את התפריט על פה. אני מבקש ממנו להאט מעט בדיבור ומזמין מה שאני מצליח להבין. בסך הכול זה לא כל כך חשוב. שנינו אוכלים הכול, ומוכנים לנסות כל דבר. כך אנחנו מגלים לפעמים מאכלים חדשים שאם היינו רואים אותם רשומים בתפריט קרוב לוודאי שלעולם לא היינו מזמינים אותם. קשה לי להאמין שדווקא כאן יפתיעו אותנו במשהו גסטרונומי מיוחד.

אנחנו מקבלים חצילים קלויים מתובלים ברוטב בלזאמי, קישואים מטוגנים קלות ברוטב שמן זית ושום, פרוסות פולנטה מטוגנות, קרוקטים של פירה וארנצ'יני. האורז בארנצ'יני מבושל עד שהוא מאבד כל צורה של אורז והופך לדייסה ממש. את מתכון הארנצ'יני שאני מכין למדתי מבשלנית ילידת רומא, ואני חייב להודות בצניעות שאני מכין את זה טעים יותר. שאר האנטיפסטי מצוינים.

האנטיפסטי עדיין בצלחות ואנחנו כבר מקבלים את מנות הפסטה. קצת לא מקובל במסעדה איטלקית. אבל כאן הכול עובד בקצב נאפוליטני. השעה היא שעת צהריים ויש רבים שממתינים לתורם לשולחן ומצטופפים בסמוך לדלת הכניסה למסעדה.

אני מקבל פסטה משונה, מעין תערובת של מקרוני בגדלים שונים ברוטב תפוחי אדמה ועגבניות. זהו משהו שלא טעמתי אף פעם. יש כאן שילוב מעניין בין הפסטה ה'חלקה' לבין ה'חיספוס' של הרוטב שחלקו הוא בעצם מעין פירה מפורר והשאר, עגבניות טריות חתוכות לקוביות ומבושלות במשך זמן קצר. הרוטב מעניין וטעים. זה לא מסוג הרטבים שהייתי בוחר לאכול לעיתים קרובות, או שהייתי שב במיוחד למסעדה הזאת כדי לאכול אותו שנית, אבל זהו דבר חדש ושילוב מעניין של פסטה ורוטב שלא הכרתי עדיין. אני רושם לעצמי לנסות את זה בבית.

בת זוגי מקבלת ניוקי קטנים ברוטב עגבניות עלוב ומשעמם. הניוקי הם מעשה בית אבל לא מלהיבים במיוחד. בטעימה הראשונה זה טעים למדי, אבל בתוך דקות ספורות זה הופך למשהו חסר כל אופי. הדבר היחיד שיכול להוסיף לו חיים הוא פרמיג’ינו, והרבה פרמיג’ינו. אנחנו מבקשים פרמיג’ינו. המלצר מביא, מפזר מעט על הניוקי ולוקח את הכלי בחזרה. אנחנו מחזירים את שארית הניוקי ומזמינים מנת דגים מטוגנים מסוגים שונים. כאן לפחות אנחנו לא מתאכזבים, זהו פיצוי מצוין על הניוקי המאכזב. החזרת צלחת הניוקי אינה זוכה כלל לתגובה מצד המלצר.

הרעש במסעדה מחריש אוזניים ואת עיקר הרעש עושים המלצרים עצמם. הם צועקים בקולי קולות, מעבירם הזמנות בצעקות מעל ראשי הסועדים ומפעם לפעם גם רבים בינם לבין עצמם.

בשולחן לידי יושבת בחורה יפהפייה, מין יופי אקזוטי מדהים. פנים כהים, עיני שקדים חומות, עצמות לחיים גבוהות, אף קמור מעט, כדרך האפים הרומאים, ושיער שחור עמוק. היא אינה זקוקה לעגילים או לתכשיטים כלשהם. אני מצליח לצלם אותה בהגנב. אני יודע שהתמונה לא תצליח לשקף את היופי המושלם הזה.

עכשיו כשהבטן אינה לוחצת אפשר להקדיש לעיר את מלוא תשומת הלב. אנחנו מגיעים לרובע ההיסטורי ומסתובבים בסמטאות. באזורים האלה, נאפולי נראית כמו עיר ערבית עם בתים רבי קומות. הסמטאות ארוכות וצרות, הבתים צפופים, לכל הדירות מרפסות עם מעקות מתכת הפונות אל הרחוב ומהם משתלשלת כביסה צבעונית. מעניין שכביסה צבעונית התלויה ממרפסות היא כמעט תמיד סימן היכר של שכונות עוני. התמונה הכללית מזכירה מעט את העיירות באזור פולייה בצידו השני של המגף האיטלקי, בחוף האדריאטי.

כאן בסמטאות, שלחלקן אין אפילו מדרכות, אנחנו רואים נאפולי אחרת מזו של הרחובות הראשיים. כאן רואים נשים נסחבות עם עגלות ילדים ועקרות בית עם סלים מלאי ירקות. גם ירקות הם סימן היכר של אזורים עניים. אפשר לראות את העוני ולהריח אותו באוויר. זהו ניגוד חריף למקומות שראינו עד עכשיו באיטליה ואפילו בנאפולי. בכניסות הבתים, אפשר לראות קבוצות של גברים מוזנחים מצטודדים ומסתודדים, נראה שמוכרים כאן סמים, או שמתכננים כאן דברים שלא הייתי רוצים לקחת חלק בהם. אני משער שכאן גרים התושבים העניים והנחשלים ביותר של העיר.

הטיול בסמטאות האלה יוצר תחושת חוסר בטחון ומועקה ואנחנו מחפשים את דרכנו לאזור קצת יותר מסביר פנים. יש במקום הזה המולה בלתי פוסקת של פעילות, צעקות, דיבורים, צחוקים ומחלון מסוים נדמה לי שאני שומע אפילו קולות של זוג מתנה אהבים.

אנחנו פונים לסמטה צרה עוד יותר המובילה לכיוון הרחוב הראשי ופתאום אנחנו שומעים צלילי מוסיקה. קשה לזהות מהיכן היא מגיעה. בגלל צפיפות בתים והתהודה, נשמע כאילו המוסיקה בוקעת מכל צד.

לרגע קשה לנו לזהות מה אנחנו שומעים. מצד אחד, זה נשמע כל כך לא מתאים למקום, ומצד שני זה נשמע כאילו זהו המקום היחיד שאליו זה מתאים באמת. כעת אני מזהה שאנחנו שומעים אריה מתוך לה טרוויאטה וזה נשמע אוטנטי יותר מאשר בכל אולם אופרה בעולם.

מחלון רחוק אני שומע גבר מצטרף לשירה בקול צרוד כזה רווי אלכוהול וסיגריות וקול צלול של בת זוגו המלווה אותו. אנחנו עומדים ומקשיבים ויש לי הרגשה שזו הפעם הראשונה שאני חש בדיוק את מה שוורדי התכוון לו.

השעה כבר מאוחרת. הגיע זמן לחזור. אנחנו הרוגים וחם. הרחובות צפופים. אלפי אנשים. אף פעם לא ראיתי עיר צפופה במידה כזאת.

חנויות לאין ספור. חלקן מעוצבת בטוב טעם ולצידן חנויות מוזנחות ועלובות. נראה שכולם מוצאים כאן את פרנסתם. יש איזו מן אווירה עירונית מיוחדת שיוצרים רחובות מן הסוג הזה, עם מאות החנויות. קניונים אינם ממש מקובלים באירופה ובייחוד באיטליה וצרפת.

כאן אוהבים את היחס האישי ואת החנויות האינטימיות יותר שקונים בהם בנאמנות במשך עשרות שנים.

למרבית החנויות יש תריסי מתכת שנסגרים בשעות הלילה ומכסים לחלוטין את חלון הראווה. נאפולי ידועה כעיר של גנבים. אני תוהה אם הדבר נכון באמת או שזה פשוט שם שיצא לה על ידי תיירים חסרי אחריות, שאינם יודעים בדיוק כיצד לשמור על רכושם, במקומות שונים כל כך מאלה שהם מורגלים אליהם.

כעת אנחנו ברחוב של חנויות ספרים משומשים וחדשים. להפתעתי, בשתי שעות של טיול ברחובות נאפולי, אנחנו מגלים יותר חנויות ספרים מאשר בכל מדינת ישראל.

נאפולי היא עיר מטורפת. לא ברור בדיוק למי יש זכות קדימה בכבישים וברחובות - למכוניות, לקטנועים לאופניים או לבני האדם. כולם משתלבים ביחד במין סימפוניה ענקית של בני אדם וכלי רכב. יש כאן איזה מין אי סדר שמי שאינו מורגל לכך, אינו יכול אפילו להצביע מה בדיוק לא מסודר כאן. אפילו במושגים שלנו זוהי מהומת אלוהים, אבל נראה שכאן כולם מסתדרים עם זה היטב.

נשים עם עגלות תינוק מנווטות את דרכן בין המכוניות, מכוניות נוסעות באור אדום ברמזור, פס לבן בכביש אינו מהווה אפילו המלצה שלא לעקוף, ומעבר חצייה עם רמזור משמש רק כקישוט צבעוני בנוף העירוני התוסס. איזה בלגן.

אנחנו מנסים לחצות את הכביש. להפתעתנו, המכונית הבאה נעצרת ונהגה מסמן לנו בידו לעבור את הכביש, וזה אינו מקרה. זה קורה לנו יותר מפעם אחת. איזו אדיבות שממש מנוגדת לתחושה הכללית ברחוב. גם מכוניות המנסות להשתלב בתנועה מכבישים צדדיים, מצליחות לעשות זאת בגלל אדיבותם של הנהגים האחרים. למרות זאת, לא הייתי רוצה להיות נהג בתנועה המטורפת הזאת.

בסמוך לחניון, אנחנו מוצאים בית קפה קטן ויושבים לשתיית כוס קפה ברחבה שבחזיתו של בית הקפה. אנחנו אוספים את המכונית ועושים טיול פרידה אחרון בעיר. ממרומי ההר שנאפולי שוכנת למרגלותיו, יש מראה נהדר של נאפולי והמפרץ שמסביבו היא שוכנת. מעבר למפרץ, מתאבך בעננים שנראה כאילו הם יוצאים מלועו, אפשר לראות את הר הגעש וזוב. זהו מראה נפלא, למרות שאיני חושב שהוא מצדיק את האמירה המפורסמת, לראות את נאפולי ולמות.

אגב, יודעי דבר אומרים שכלל לא מדובר ב'לראות את נאפולי ולמות'. והכוונה היא 'לראות את נאפולי ואחר כך את מורי', שהיא עיירה קטנה הנמצאת בקרבת מקום. מכל הבחינות נראה לי שהתיקון הזה הולם יותר את נאפולי.

היציאה קלה יותר ובתוך דקות ספורות אנחנו באוטוסטראדה. אני מבטיח לעצמי שבפעם הבאה, אקדיש זמן רב יותר לעיר המעניינת והמיוחדת הזאת.

  בחזרה לדף הבית