עץ הלימון נתן ריחו

יעקב (ג'אקומו) פיאלקוב

"גראפה?" אומר לואיג'י המלצר  של המסעדה "קמבוסטה" אשר לחוף ימה של פוזיטנו. "כאן שותים לימונצ'לו". "הגראפה, נעצרת ברומא. אצלנו גראפה זו מילה גסה". וכל זאת בתגובה לבקשתי הצנועה לכוסית גראפה בסיום הארוחה.

כך גיליתי את הלימונצ'לו, גאוותן של סיציליה ושל דרום איטליה.

התחלנו את הבוקר בסורנטו, בביקור בחנות קטנה ברחוב הולכי הרגל המשמשת גם כמפעל קטן לייצור לימונצ'לו. המוכר הנמרץ מדבר ללא הרף, איטלקית שוטפת, שלא צריך להבינה כדי לדעת שהוא מנסה למכור לנו את מרכולתו. הוא מגיש לנו שתי כוסיות לימונצ'לו לטעימה. אפריטיף לארוחה, ללא תשלום. זה מתוק מדי לטעמי, וגם הצהוב לא נראה לי טבעי.

כשנוסעים בדרך היפהפיה המתפתלת על צלע ההר היורד אל הים, בין נאפולי לסאלרנו, לא ניתן שלא לראות על מה מתבססת החקלאות באזור. לימונים. על צלעות ההר, לכל אורך הדרך, אלפי עצי לימון. כולם מכוסים ביריעות פלסטיק שחורות, המסתירות את הצבע הצהוב המשגע. אפריל כעת ומזג האוויר אינו יציב לחלוטין. סופת גשם או ברד אחת, יכולה להרוס את כל היבול השנתי. בעוד כחודש יוסרו היריעות ואז יתגלה היופי במלואו. אני רק יכול לדמיין לעצמי את הריח המדהים הממלא כאן את האוויר בתקופת הפריחה.

בצד הדרך מוכרים לימונים, אנחנו עוצרים ליד אחד מן הדוכנים האלה. יש ביניהם לימונים בגודל אשכולית ואף יותר. מכל לימון אפשר להכין כוס מיץ מלאה, אנחנו ניגשים ולוקחים בידינו שני לימונים לפוזה של צילום תיירותי. הלימונים כמעט בגודל ראשה של בת זוגי. מעניין כמה מהלימון נשאר אחרי קילוף הקליפה.

פוזיטאנו. לאמתו של דבר, גם ללא הלימונצ'לו לא היינו מוותרים על המקום. זוהי פינת חמד עם בתים צבעוניים, תלויים בצלע ההר בצורה דרמטית על צוקים תלולים. פוזיטאנו נראית כאילו היא 'נשפכת' אל הים, שהותיר לה, בשוליו פינה קטנה ללחוך אותו בשלל סירות דייגים ובטיילת קטנה וחמודה עם כמה מסעדות ובתי קפה, ביניהן מסעדת קמבוסטה שבה פתחתי את סיפורי.

פוזיטאנו היא עיירת תיירים ואמנים. מימין ומשמאל חנויות בגדים ועוד חנויות בגדים ועוד חנויות בגדים. בין חנויות הבגדים אפשר למצוא גם כמה גלריות וחנויות של דברי תיירים. כאן מוכרים בעיקר לימונים - לימונים דקורטיביים מפלסטיק, לימוני קרמיקה, מאפרות בצורת לימון, כלי אוכל מקושטים בלימונים, כדי ענקיים מעוטרים בלימונים, נרות בצורת לימונים, סינורים עם ציורי לימונים, מפות שולחן, פעמונים, מלחיות, סרוויסים לאוכל – הכול לימונים. הכול צהוב וירוק. זה יפה ויוצר מן הרמוניה מיוחדת של צבעים וריחות.

מחנות הלימונצ'לו הקטנה שנמצאת בסמוך מתמשך שובל של ריח לימונים. בקרן הסמטה הבאה עומדת רוכלת זקנה ליד דוכן קטן ובו שני מיכלים עגולים. מסביבה מצטופפים כמה וכמה צעירים אוחזים בידיהם גביעי פלסטיק קטנים ואוכלים מהם בשקיקה בכפיות קטנות. הם מלקקים גרניטה של קרח מרוסק בטעם לימון ובתוכו – פרוסות לימונים, כמו הסינור שבו לבושה המוכרת והציור על הדוכן שלה. אני קונה לעצמי גביע קטן. מצוין, לא מתוק מדי ולא חמוץ מדי, מרענן וטעים.

כאשר הצעירים מתפזרים, אני מזמין לעצמי מנה נוספת של גרניטה ומפתח שיחה באיטלקית עילגת עם הרוכלת. מסתבר שהיא מכינה את הגרניטה בביתה הנמצא ממש בקומה שמעלינו בבית הסמוך. היא אינה מהססת גם לתת לי את המתכון להכנת הגרניטה ואני שומר אותו עימי עד שאגיע הביתה כדי לנסותו.

ממשיכים לרדת בסמטה. לצד הדרך מכונית קטנטנה עם שלושה גלגלים, הנקראת באיטלקית אפה (Ape), מאלה שנוהגים בהן בסמטאות הכפרים באיטליה, יש עליה מאזניים וערימות של…לימונים. כל לימון בגודל של ראש תינוק.

אנחנו קרבים לסאלרנו. בפאתיה הצפוניים של העיר נמצאת העיירה וייטרי סול מרה (Vietri Sul Mare) – זהו המרכז האזורי לייצור קרמיקה. יש כאן חנויות המוכרות כדים ענקיים, צלחות בגודל שולחן ודברי קרמיקה נוספים שאיני מוצא בהם כל תועלת. זוהי קרמיקה עממית טיפוסית עם מוטיבים של לימונים ושמש. אני אישית לא אוהב קרמיקה ובעיקר לא מן הסוג המצויר ביד, אבל שלושת ידידי מתלהבים. אנחנו קונים כמה ספלים מעוטרים בלימונים ובסופו של דבר שוכחים אותם בבית המלון.

כשמתבוננים בשפע דברי הקרמיקה בחנות כאשר הם מונחים בין שאר החפצים הדומים להם, זהו מראה יפהפה, אבל כששולפים אותם מן הסביבה הטבעית הזאת ומניחים אותם על שולחן האורחים בבית, הם משנים את צורתם וחוזרים והופכים למה שהם באמת, אמנות עממית וחביבה בלבד.

כעת אני כבר רווי לימונים ואנחנו מזדחלים למסעדה קרובה לסיים בה את היום העמוס ולהסיח מעט את לבנו מן הלימונים. אנחנו מזמינים את המלצת השף ומקבלים…. פסטה ברוטב וודקה לימון ו…בשר עגל בלימון.

בחזרה לדף הכתבות