יום אחד ברומא
יעקב (ג'אקומו) פיאלקוב

שבת ברומא. העיר מוכרת לי ככף ידי כמעט ועדיין אני נהנה לטייל בה ולחזור שוב ושוב לאותם מקומות שאני כה אוהב. מאחר שהמקומות המפורסמים כבר מוכרים לי היטב, אני מעדיף לתעות בסמטאות הצרות של הרובע ההיסטורי שהוא בעצם מרכזה של העיר. מפעם לפעם, למרות התיירים הרבים הממלאים את העיר, כשאני מהלך בסמטאות, יש לי הרגשה שאני נמצא במקומות שעינו של תייר לא שזפה עדיין מעולם.

היום, נלך ברגל, כמובן. אני מעוניין להספיק לראות את קאמפו די פיורי בשעות שעוד השוק פעיל שם. אנחנו עוזבים את המלון בעשר בבוקר וצועדים לכיוון הפנתיאון. זהו מבנה מדהים שצורתו החיצונית אינה מעידה במיוחד על העושר האצור בתוכו. כיפת האולם פתוחה וקרני השמש חודרות דרכה ומאירות בכל פעם קטע אחר מן האולם הענקי, בהתאם לשעות היום. ברצפה, במרכז האולם העגול יש חור קטן המשמש לניקוז מי הגשמים החודרים פנימה מן הכיפה הפתוחה.

השקט כאן מוחלט. אלו המקומות היחידים באיטליה שבהם יש שקט אמיתי. במדריך שקראתי הבוקר לפני צאתנו מהמלון, מוסבר שהמראה ההרמוני המיוחד של הפנתיאון מושג בעיקר בגלל הסיבה שרדיוס האולם זהה בדיוק לגובה קירותיו.

פיאצה דה לה רוטונדה, ככר הפנתיאון, צפופה ממבקרים. על מדרגות הפסל שבמרכז הכיכר יושבים צעירים, כמה מהם עם גיטרות, כמה קולעים צמות בשערות חבריהם וכמה פשוט מפקירים את גופם לקרני השמש המפנקות. בבתי הקפה שמסביב לרחבה יושבים המבוגרים יותר וביניהם מסתובבים עשרות רוכלים המוכרים מזכרות שאין שום סיבה לקנותן דווקא ברומא. ובעצם, אין בכלל שום סיבה לקנותן. אנחנו מסתובבים כמה דקות כדי לספוג את האווירה המיוחדת הזאת וממשיכים לפיאצה נבונה.

פיאצה נבונה היא לדעתי הכיכר היפה ביותר בעיר. שלוש המזרקות של ברניני הן יצירת מופת. קרוב לוודאי שאם מישהו היה מציע היום לעצב ככר בפסלים כאלה היו אומרים שיש בכך חוסר טעם או לכל היותר שמדובר בקיטש צרוף. אבל כאן זה בדיוק העיצוב המתאים למקום.

Text Box: אחת משלוש המזרקות בפיאצה נבונה, יצירתו של הפסל המחונן ברניני.

 

 

 

אני מנסה לדמיין לעצמי משהו כמו המזרקה של יעקב אגם במקום הזה ואני מתחלחל רק מעצם המחשבה.

פיאצה נבונה היא ההרמוניה במלוא מובנה. הפעם אנחנו מעיפים מבט קצר בפיאצה וממשיכים הלאה, נחזור לכאן מאוחר יותר.

כעת אנחנו מתפתלים בסמטאות לכיוון ויה ויטוריו עימנואלה. מצידו השני של הרחוב נמצא שלט המצביע לכיוון קאמפו די פיורי (Campo dei Fiori) בתרגום חופשי – שדה הפרחים. זוהי ככר קטנה, פחות ממחצית מגודלה של פיאצה נבונה, הרבה פחות מפוארת. האטרקציה העיקרית בכיכר היא פסלו של הנזיר-האסטרונום ג'ורדאנו ברונו שהוצא להורג בגלל דעותיו הכופרות, כאן, במרכז הכיכר. אנחנו באנו הנה כדי לראות את השוק.

בכל ימות השבוע, משעות הבוקר המוקדמות ועד שעות הצהריים, הכיכר הופכת לשוק לכל דבר. יש כאן דוכני ירקות, תבלינים, גבינות, נקניקים ובשרים, דגים ופירות ים ואפילו כלי בית.

אנחנו מסתובבים בין הדוכנים ובולע את הצבעים, הריחות והאנשים. מוכרים כאן כל מיני עלים ירוקים, את חלקם אפשר למצוא גם אצלנו בשדות הבר, והאיטלקים משתמשים בהם לצורכי תיבול או לסלטים. בדוכנים רבים יושבות נשים מבוגרות שתפקידן הוא לברור בין העלים השונים ולמיין אותם לפי אלה המתאימים ושאינם מתאימים לאכילה.

הירקות דומים לאלה שלנו וכמה מהם הגיעו אלינו רק לאחרונה. יש כאן ארטישוקים מיוחדים, שאצלנו לא ניתן למצוא עדיין. אני מגלה כאן לפחות ששה שבעה סוגים שונים של ארטישוקים. רק מהם אפשר להכין את מאכלי ארטישוק הנפלאים שמכינים באיטליה. עליהם רכים יותר מאשר אצלנו וה"שערות" שנמצאות בלב הארטישוק הן קטנות וכמעט שאינן מורגשות.

יש כאן גם קישואים מסוגים שונים ופרחי קישואים, בצלים, לבנים, סגולים וחומים, ראשי שום מדיפים ריחות משגעים - שאני נוהג לחתוך אותם במרכזם, לטפטף עליהם כמה טיפות שמן זית ולהכניס לתנור לאפיה, ראשי שאלוט, שהוא מעין ירק בן תערובת בין שום ובצל, סוגים שונים של תרד, עלים ירוקים הנקראים צ'יקוריה, שטעמם עדין מעט מטעמם של עלי התרד, ומשמשים להכנת מאכלים דומים, לימוני ענק מסיציליה ומהדרום, חצילים, פלפלים בצבעים שונים ועגבניות.

 

Text Box: הנשים הזקנות בשוק בקאמפו די פיורי, הבוררות את העלים הראויים למאכל ולבישול, מן העלים שנאספו בשדה.

עגבניות גדולות, עגבניות שרי, עגבניות באשכולות עם הענפים הקטנים המחברים ביניהן ועגבניות מן הסוג הישן שאפשר היום להשיג רק אצל מגדלים פרטיים שאינם משתמשים באמצעים מודרניים לגידול ירקותיהם.

איני מתאפק ואני טועם עגבנייה אחת. יש טעם שונה לעגבניות האלה. הן מתוקות יותר וטעמן אינו חמצמץ כמו טעמן של העגבניות שלנו.

בדוכן סמוך מוכרים גבינות. אני עומד ומזיל ריר ליד הגבינות המופלאות האלה. המוכר אינו מתעצל ונותן לי לטעום עוד ועוד. יש כאן גורגונזולה (שהיא גבינת הרוקפור שלהם – והס מלהזכיר רוקפור באוזניהם) מתוקה (Dolce) עם שמנת, ופיקנטית (Picante) המתאימה יותר לרוטב הגורגונזולה הקלאסי; גבינת פקורינו, גם היא בטעמים שונים - מסרדיניה, מסיציליה וממקומות אחרים; גבינות פרובולונה (Provolone), קצ'יוטה (Cacciota), גושי סקמורצה (Scamorzza) הקשורים בחוטים מעל ראשנו (זוהי גבינה נפלאה שבאזור אומבריה ממלאים אותה בפרוסות פרושוטו ומניחים על הגריל לקלייה), ריקוטה המשמשת לאכילה, לבישול ולאפייה, ופאר הגבינות האיטלקיות, אולי הגבינה האיטלקית המפורסמת ביותר אחרי הפרמיג'ינו – מוצרלה. כדורי גבינה לבנה, מלוחה במקצת, השרויים בקערות מים חלביים.

אני מצליח בקושי להיקרע מדוכני הגבינות רק כדי לגלות את דוכני הדגים ופירות הים. יש כאן כל מה שאפשר להעלות על הדעת - שרימפס, גמברוני, לנגוסטינים, לובסטרים, סרטנים, קיפודי ים, צדפות, חלזונות, דיונונים, תמנונים, סרדינים, אנשובי, ודגי ים שונים ומשונים. איזה עושר, איזה מבחר. למרות שאנחנו יושבים לחופיו של אותו ים, אצלנו לא ניתן למצוא מגוון כזה.

אני בולע בעיניי ובחושיי את כל הריחות והטעמים, רק חתיכת גבינת הגורגונזולה שאני קונה לעצמי מצליחה להרגיע אותי מעט. אנחנו מוצאים לנו מקום באחד מבתי הקפה שבכיכר ומרגישים כבני המקום.

השמש מחממת אותנו בקרניה שעדיין לא הגיעו למלוא עוצמת חומן, ומדי פעם עובר משב רוח וסוחף עמו חפצים שהושארו על השולחנות ללא דבר מה שיחזק אותם למקומם. אני מעיף מבט סביבי ומגלה שאין בבית הקפה ולוא גם איטלקי אחד, מלבד המלצרית, כמובן.

אני עוצם את עיני ומנסה לדמיין לעצמי הוצאה להורג בכיכר הזאת. אני מדמה את ההמונים הצוהלים, את הכרכרה עם הנידון למוות הנכנסת לכיכר מן הסמטה, את פניו של הנידון למוות ואת הנשים הבוכיות שבסמוך, כאן מטרים ספורים ממני. קצב החיים בכיכר הוא תוסס ומלא

חיוניות, שאני מתקשה לדמיין לעצמי סצנות מוות דווקא במקום הזה. אני חוזר לחיים ונשלף מעולם הדמיון. זה כל כך בלתי מציאותי כיום, למרות שאני יודע שכל שדרוש הוא מהלך היתולי אחד של ההיסטוריה, כדי להחזיר סצנות כאלה, גם למקומות כאלה תרבותיים כאלה.

 

 

 

 

 

 

Text Box: חנות רהיטים קטנה, באחד מן הרחובות היוצאים מקאמפו די פיורי.

אנחנו מזמינים בירה וקפוצ'ינו ואני קופץ לחנות הסמוכה לקנות לחמניות ונקניק. הלחמניות נמכרות באיטליה לפי משקל והן גדולות, פריכות ומלאות אוויר. בתוך שעתיים הלחמניות, כמו גם הלחם האיטלקי הטיפוסי, יהפכו לגוש אבן, אבל כעת הן טעימות מאוד. השעה כבר קרובה לאחת ושלושים. השוק מתחיל להתקפל אט אט ואנחנו מסיימים את המשקאות וממשיכים בדרכנו.

מכאן למצודת סנט אנג'לו (Castelo di Saint Angelo) הדרך קצרה. אנחנו עוברים את גשר Ponte Sant Angelo מעל הטיבר והמצודה לפנינו. ביקור במצודה הוא דבר שדחיתי תמיד להזדמנות אחרת. הפעם המצודה היא ממש בדרכנו ואנו נכנסים לתוכה. אנחנו מקיפים את החצר הפנימית שמעבר לחומה.

אפשר לחוש כאן את הגדולה והתפארת של רומא העתיקה. אני נזכר בשיעורי הבית שעשיתי הבוקר, לפני היציאה מהמלון כאשר קראתי במדריך התיירות על המבצר והוותיקן ועל היסטוריה של המקום הזה, ששימש במשך מאות שנים כנקודת הגנה על הוותיקן וכמקום מקלט של האפיפיורים. עד כמה שזכור לי המצודה מחוברת אל הוותיקן במעבר תת קרקעי מיוחד. אנחנו מחליטים להסתפק בהקפת המבצר, יש לנו עוד הרבה להספיק היום, וממשיכים לכיוון הוותיקן.

עכשיו אנחנו בשדרה המוליכה אל הוותיקן. זהו מראה מרשים באמת. אנחנו צועדים על אי התנועה המפריד בין שני הכבישים הרחבים המוליכים אל קתדראלת סנט פטרוס. יש מכאן מראה נפלא של הכיכר העצומה שבה מתכנס קהל מאות האלפים לשמוע את דבריו של האפיפיור, באירועים המיוחדים ובחגים. הכיכר מוקפת בשדרות עמודים עם פסלים בראשן. בבניין שמימין הקתדראלה, נמצא החלון שממנו נוהג האפיפיור לשאת את דבריו כאשר הוא אינו יורד אל הכיכר.

אנחנו מתקרבים לקתדראלה, זוהי הקתדראלה הגדולה ביותר בעולם. הפעם, לשם שינוי, הבדיקות קפדניות. אנחנו עוברים בדיקה עם מגלה מתכות וטניצ'קה מתבקשת לפתוח את תיק היד שלה. זה המקום היחיד באיטליה שהתבקשנו לעבור בו איזושהי בדיקה.

הקתדראלה בנויה כבזיליקה טיפוסית - שתי שדרות עמודי ענק, אולם תפילה מרכזי ואולמות קטנים מימין ומשמאל, היוצרים צורת צלב. אזור התפילה המרכזי סגור למבקרים בחבלים ואנו מופנים ללכת מסביב, לאורך קירות הכנסייה.

מסביב לאזור התפילה נמצאים תאי הווידוי קטנים שכל אחד מהם נושא שלט עם השפה שבה אפשר להתוודות בו. אני תוהה אם יש כאן גם תא ווידוי לדוברי עברית - יש כאן מספר גדול של כמרים דוברי עברית, שלמדו את השפה במסגרת לימודי התיאולוגיה שלהם. הקתדראלה יוצאת דופן בפאר ובהדר ומדהימה ביופייה ובעושר שאפשר לראות מכל עבר. קהל המאות צועד בשקט וקשה להאמין שיש כאן כל כך הרבה אנשים.

יש משהו במקום שגורם לנו לדבר בשקט או אפילו, בלחש. קשה לי להבין מה הסיבה לכך, ולמה אין לי תחושה דומה בבתי הכנסת שלנו. למרות שאני אתיאיסט, כאן אני מרגיש את הקרבה הגדולה ביותר להרגשה של הימצאות במקום קדוש.

בתוך המוזיאון אנחנו רואים זוג רוסים (טניצ'קה מזהה אותם בכל מקום בעולם). יש להם מדריכה פרטית, דוברת איטלקית ורוסית וטניצ'קה נגררת אחריהם במרחק סביר, כדי לשמוע את תיאוריה של המדריכה. אלה הם אותם רוסים, שהרוסים עצמם קוראים להם בכינוי גנאי 'רוסים חדשים'. הגבר כבן חמישים, ואיתו יפהפייה כבת שלושים וחמש. אפשר להבין בדיוק מה היא מחפשת אצלו. כנראה שגם הוא יודע זאת ומוכן לשלם בעבור זה.

אנחנו מעדיפים שלא להיכנס למוזיאון הוותיקן. כשיהיה לנו זמן רב יותר, נעשה אולי טיול מוזיאונים באיטליה (ואני מתקשה להאמין שאכן נעשה זאת). גם בקפלה סיסטינה אני ממליץ שלא נבקר הפעם. הכניסה נמצאת בצידו השני של הוותיקן והתור שם ארוך מאוד, בדרך כלל.

הקתדראלה חשוכה למדי. וקשה מעט ליהנות מן הצבעוניות והפרטים המלאים בציורים המכסים את הקירות. אחת מפינות האולם מוארת בקרן שמש החודרת מבעד לאחד מן החלונות הצבעוניים.

יש באולם איזשהו אובך קל, וטניצ'קה, שאני מבקש ממנה לעמוד במקום שבו הקרן מאירה, נראית כמו מלאך עם שערה הבהיר וקרני האור המוחזרות ממנו. יש במראה הזה משהו מסתורי ומיוחד ואני מצלם אותה כמובן. להפתעתי, אני מגלה שגם מבקרים אחרים מנצלים את ההזדמנות ומצלמים אותה גם הם. קרוב לוודאי שיש כעת כמה בתים בעולם שבהם תלויה תמונתה של טניצ'קה שלי, היהודייה מקישינייב, כתמונת מלאך אלוהים שנגלה לאותם מבקרים בעת ביקורם בכנסיית סן פטרוס.

האור הבוהק בחוץ מסנוור את העיניים. הכיכר מלאה במבקרים מכל פינות העולם. יש כאן קבוצות עולי רגל, כמרים ונזירות, נערי ונערות מקהלה של בתי תפילה בתלבושותיהם המיוחדות, קבוצות צליינים, וסתם קבוצות מטיילים הנגררים אחרי מדריך הנושא מטרייה או מקל עם סמרטוט בראשו.

יש כאן גם כמה קבוצות תיירים מגרמניה, מבוואריה קרוב לוודאי, והם לבושים במכנסי העור הטיפוסיים שלהם ובכובעים מצחיקים עם נוצות צבעוניות. ממש משעשע. גם כאן הם מנצלים את ההזדמנות לשתות בירה, ובבתי הקפה הקטנים שברחוב המוליך לוותיקן הם יושבים עם כוסות בירה ענקיות. עולה בדעתי שהם שותים בירה רק כדי להצדיק את התלבושות שלהם.

משמאל למדרגות העולות לקתדראלה יש שער כניסה קטן. לידו ניצבים שני זקיפים מן המשמר השוויצרי של הוותיקן, בתלבושותיהם המצועצעות. שריד אמיתי מימי הביניים. טניצ'קה, כמו כל תייר מנוסה, נעמדת לצד אחד מהם לתמונת מזכרת.

יש כאן בכיכר מספר גדול ביותר של לובשי מדים, בעלי תפקידים שונים, כל אחד במדיו האופייניים. האיטלקים אוהבים מדים וכנראה שהם גם אוהבים משטרות. יש להם כמה וכמה משטרות ואני מתקשה להבחין ביניהן – פוליציה (Policia), קרביניירי (Carabinieri), פוליצ'יה מוניצ'יפלה (Policia Municipale), פוליצ'יה סטרדלה (Policia Stradalle), גווארדה דה פיננצ'יה (Guardia de financia) ועוד. כל משטרה במדיה המצוחצחים ובכלי הרכב המיוחדים שלה. אם אומץ לב היה נמדד לפי המדים, הרי שהמשטרה והצבא האיטלקי הם האמיצים ביותר בעולם.

בכלל, באיטליה אוהבים ללבוש מדים. כולם כאן לובשים מדים מסוג זה או אחר. גם האדם האחראי על גיזום העשבים בצד הדרך מחוץ לעיר לובש מדים מיוחדים וכמוהו גם פועלי האשפה העירוניים ונהגי האוטובוסים.

אנחנו עוזבים את הוותיקן וחוזרים לוויה ויטוריו עימנואלה. באחת הסמטאות אנחנו מוצאים מסעדה קטנה, כמה שולחנות מתחת לשמשיות והרבה סועדים. רובם אוכלים פיצה. הגיע הזמן לפיצה איטלקית אמיתית. הפיצות נראות כאן מבטיחות, אלה הן פיצות איטלקיות טיפוסיות דקות דקיקות שלא כמו הפיצות האמריקאיות עם הבצק העבה וכמויות הגבינה המוגזמות. אלה הן פיצות כמו שאוכלים באיטליה, פיצות איטלקיות אמיתיות, שרופות במקצת בשוליהן עם תוספות וטעמים כמו שרק האיטלקים יודעים להכין.

זו אינה מסעדה מפוארת ואת השולחן מכסה גיליון נייר לבן שהמלצר טורח להחליפו אחרי כל סועד. יש רוח בסמטה והיא  מעיפה את הנייר שאינו מצליח להישאר במקומו. המלצר מזדרז להביא את המשקאות והכוסות המשמשים כמשקולות לנייר.

אנחנו מזמינים אנטיספטי ירקות וכמנה עיקרית פיצה לכל אחד מאיתנו. הפיצה שלי עם פרושוטו ושל טניצ'קה עם תוספות שונות – פיצה ארבע העונות, היא נקראת.

כדי לפנק את עצמי, אני מזמין גם פרח קישואים ממולא. המלצר מתפלא שאני מזמין רק פרח אחד, אבל אני מעדיף לטעום תחילה. הפעם זו מנה מאכזבת ביותר, הבצק ספוג שמן והטעם עלוב. אני שמח שלא הזמנתי יותר מפרח אחד, ואני שמח עוד יותר לגלות ששכחו להכניס אותו בחשבון.

אנחנו חוזרים לפיאצה נבונה. זוהי ככר קלאסית מלבנית מוקפת בניינים בני כחמש קומות, רובם מוזנחים, מסביב כביש צר שמכוניות אינן מורשות לנסוע בו מלבד מכוניות משטרה, המקפידות לעבור פה לעיתים תכופות.

במרכז הכיכר מזרקה גדולה המסמלת את ארבעת הנהרות הגדולים בעולם, גם מזרקה זו היא יצירתו של ברניני המפורסם. בשני קצות הכיכר שתי מזרקות קטנות יותר ויפות לא פחות. ניתן היה לצפות שהכיכר כולה תהייה מוקפת במסעדות ובבתי קפה, אך פני הדברים אינם כאלה באירופה. יש כאן שניים שלושה בתי קפה, הקיימים כבר שנים רבות ומסתבר שלמרות מספרם הרב של המבקרים בכיכר, עדיין אפשר למצוא כאן מקומות ישיבה פנויים.

הכיכר מלאה בבני אדם, בדוכני ממכר מזכרות ובאמני רחוב, החוזרים על אותן הצגות מוכרות שאפשר לראותן כמעט בכל מקום שמגיעים אליו תיירים בעולם.

יש כאן אמנים מכל העולם, כמה מהם מוכשרים ויודעים לתמרן את הקהל שלהם, שרובו קהל תיירים שזמנו בידו, ולהפיק ממנו פרצי צחוק והנאה מרובים. במקום הזה בדיוק נערכו בתקופת הרומאים משחקי קרקס והיאבקויות ובתקופות מאוחרות יותר גם קרנבלים וחגיגות.

אנחנו רואים אמן רחוב שכזה, מעין שילוב של סטנדאפיסט, מוקיון של קרקס ושחקן אופי ואנחנו נעמדים לצפות בהצגה. הוא מחליף בגדים, מסיכות ופאות, ומתעמר בעוברים ושבים שאינם ערים לכך שהם לוקחים חלק פעיל במופע. קהל הצופים צוחק עד דמעות. טניצ'קה מאבדת את סבלנותה לאחר פרק זמן מסוים. אני יכול להמשיך ולהתבונן עוד ועוד.

אנחנו שבעים אחרי הפיצות ואנו מזדחלים באיטיות. עכשיו בדיוק הזמן לתנומה קלה. אין לנו לאן לחזור. המזוודות שלנו כבר הוצאו מן החדר והועברו לחדר אחורי במלון ואנחנו ניקח אותן בשעה תשע בערב, כאשר המונית שהזמנו תבוא לקחת אותנו מפתחו של המלון.

יש לנו עוד חמש שעות להרוג. או בעצם, ליהנות. אנחנו ממשיכים לפיאצה ונציה ומטפסים במדרגות התלולות שבצידו הימני של המבנה הענקי. אנחנו נגררים במדרגות. אינני מעוניין במוזיאונים שבמעלה הגבעה, אלא דווקא בצד השני של המתחם, במרפסת שממנה אפשר להעיף מבט על הפורום (Foro Romano).

זהו מראה מרשים שמשאיר אותי תמיד ללא נשימה. השרידים המדהימים האלה של אותה תקופת זוהר של רומא, מעלים בי זיכרונות שנטמעו במהלך השנים בצורה גנטית כלשהי. חורבן הבית, ההליכה לגלות, טיטוס, נירון, קליגולה. הכול משתלב למין תחושה מיוחדת של מעין סערת חושים ורגשות שקשה לי אפילו לעמוד על מקורה. כאן אפשר לחוש בצורה ישירה את משמעותו של הקשר הטרגי שבין העם היהודי והעם הרומי, שרבים מן האיטלקים של היום נמנים על צאצאיו.

מתחיל להחשיך. אנחנו מתיישבים על המדרגות למנוחה קצרה. אפשר להתחיל לחזור לכיוון המלון. כבר שבע וחצי ואני מתכנן ארוחה אחת נוספת ברומא.

אנחנו חוזרים ברגל, מאריכים את הדרך מעט כדי להעיף מבט קצר אחרון במדרגות הספרדיות ובפונטנה די טרבי, קונים כמה גבינות בחנות מכולת סמוכה – גורגונזולה, פקורינו, פרובולונה וכמובן פרמיג’ינו. המחירים כאן, הם כמעט חצי ממחיר הגבינות האלה בשדה התעופה.

נותר לנו זמן לארוחת ערב קצרה. אני מחליט לאכול הפעם באוסטריה רומנה (Osteria Romana). זוהי מסעדה נחמדה הצמודה למלון שלנו. האנטיפסטי שלהם מצוין. וגם אותם הזכרתי באחד מספרי הבישול שכתבתי. אנחנו נכנסים למסעדה בעליה של המסעדה סטפאנו נאנוני שמו, עד כמה שזכור לי, מזהה אותי מייד. אנחנו מתקבלים בלחיצות יד ובחיוך של חביבות. גם הוא כמעט שאינו מדבר אנגלית. הוא דואג לנו למקום כבוד במרפסת. חברים סיפרו לי שכאשר זיהו אותם כישראלים במסעדה הזאת, הציגו להם את הספר שלי בגאווה על כך שהמסעדה שלהם מופיעה בו.

על השולחן כבר מונחת צלחת ובה מעין מנת "ברוך הבאים" ארנצ'יני, לצידו מונח קרוקט - מעין ארנצי'ני בצורת אצבע העשוי מפירה תפוחי אדמה.

אנחנו מזמינים אנטיפסטי בלבד, ואני מבקש לקבל את הספצ'יאלה דה לה קזה.

השולחן מתחיל להתמלא בצלוחיות, עמוקות כצלוחיות מרק, עד שלא נותר אפילו בו מקום להניח את קנקן היין. יש כאן ארטישוק טרי עם גבינת מוצרלה, קונצ'ה קישואים (שהוא מאכל טיפוסי של יהודי רומא), חצאי עגבניות ממולאים בפירורי לחם ותבלינים, קלמרי ברוטב שמן זית ולימון, חצילים מטוגנים, פול עם פנצ'טנה, ארטישוק מטוגן, חצילים מטוגנים ושרויים בחומץ בן יין, שעועית מטוגנת שרויה בחומץ, פטריות מוחמצות, פרושוטו ונקניקים ולחם איטלקי טיפוסי.

אנחנו מתלקקים. זוהי ארוחה ראויה לסיים בה את הטיול המיוחד הזה. כדי להשאיר את הטעמים הנפלאים האלה בפינו, אנחנו נמנעים מלהזמין מנה שנייה או מנה עיקרית וחוזרים למלון.

המונית כבר מחכה ליד המלון. אנחנו אוספים את החפצים ויוצאים בדרך לשדה התעופה.

בצידו הימני של הקולוסיאום, אפשר לראות את שער טיטוס. האתרים מוארים בתאורה צהבהבה מיוחדת המוסיפה להם מעין נופך מעניין ומראה מסתורי מעט. אנחנו מפנים את מבטנו לאחור, למבט אחרון בקולוסיאום. המונית צוברת תאוצה ואנחנו מתחילים להתרחק ממרכזה של רומא.

אני מקיף את טניצ'קה בזרועותיי, ואני יודע שגם בראשה חולפת עכשיו המחשבה שאנחנו חייבים לחזור לכאן בהקדם. הכול תלוי כעת בעתיד ובמטבעות שהטלנו בפונטנה די טרבי.

 

בחזרה לדף הכתבות