יום אחד בפריז

מאת ג'אקומו

בפריז, כמו במקומות רבים בעולם, לעשות פיפי עולה בכסף. אבל כאן לוקחים את זה בצורה רצינית יותר. ראשית – המחיר ושנית, העובדה שאין אף משתנה ולו הקטנה ביותר שאינה גובה דמי פיפי.

מחיר הפיפי יקר למדי – 0.40 סנט שהם בערך 3 שקלים. צא וחשב כמה עולה לך פיפי ביום שאתה מסתובב בו ללא הרף, שותה בירה מפעם לפעם, כמה ספלי קפה ובקבוק או שניים של מים מינראליים או משקה כלשהו.

מחיר המשקאות הוא שערורייה בפני עצמה. בקבוק שתייה ברחוב 1.80 אירו ושתיית כוס בירה או קפה במקומות שיש טעם לשבת בהם, מחירה כ-6.50 אירו.

פריז מקסימה. כתמיד. מזג האוויר אינו מאיר לי פנים כשאני יוצא בבוקר מן המלון רוכש לעצמי כרטיס יומי למטרו (5.20 אירו וסע כפי יכולתך) ושם את פני לגני הטיולרי. העצים רק בתחילת לבלובם, השמים אפורים ונושבת רוח לא נעימה. אני בוחר בכל זאת לעשות את דרכי דרך הגנים אל כיכר קונקורד. השמש מגששת לאט ושולחת קרניים סקרניות, אשר אט אט פורצות להן פתח במסך העננים כשאני מגיע לשאנס אליזה השמש כבר מאירה במלוא עוזה.

בתי הקפה מתחילים להוציא שולחנות החוצה, אבל רק מעטים מעזים לשבת לידם. קר עדיין. אני מוצא לי בית קפה קטן ונכנס לכוס קפה ראשונה. 7.20 אירו. שערוריה. מסביבי תיירים בלבד. וכשאני חושב על כך, כל אדם ברחוב שניסיתי לשאול דבר מה היה תייר. איפה הצרפתים האמיתיים, לא הצלחתי לגלות. אני מנסה להעביר קצת זמן, לפחות כדי לקבל פיצוי על המחיר השערורייתי. שלוש האמריקאיות שלידי מטרטרות בלי הרף ואני ממשיך בדרכי. השדרות רק מתחילות להתעורר לחיים. עשר בבוקר בסך הכל. בתחנת המטרו הקרובה אני יורד ותופס את המטרו ל-Pont de Iena. כשאני יוצא מן התחנה אני חש בנוכחותו של צל מאיים. אני מרים את עיני ורואה מעבר לנהר את סמלה המכוער והכה רומנטי של פריז. מגדל אייפל. זה מדהים. בכל פעם מחדש. מסביב מאות תיירים והתורים של השואפים לבקר, במגדל משתרכים לאורך מאות מטרים. מה אפשר עוד לצלם פה. ובכל זאת אני מוצא את עצמי מצלם שוב ושוב. טוב שזו מצלמה דיגיטאלית. ואכן, בחזרה בחדרי שבמלון, אני מוחק למעלה ממחצית מן התמונות.

למרבה הפליאה אין בסביבה בתי קפה ואני חוטף לעצמי כריך ובקבוק משקה, יושב על מעקה אבן ומתבונן בקהל. אין שפה בעולם שלא תמצא כאן. כעת הזמן לחזור. אני עולה על המטרו ושב למלון. מנוחה קצרה, החלפת בגדים ואני שוב בדרכים. נתחיל בארוחת צהרים. לידי מסעדת דגים ופירות ים. האטרקציה ארוחה מלאה ב-9.90 אירו או מנת מולים ב-11.00 אירו. מעולם לא יכולתי לעמוד בפני צלחת מולים ברוטב יין ואני מתיישב. מנסה לספור את המולים ולהשוות למנות בארץ. ב-60 אני נשבר. המלצר מגיע בכל פעם לקחת את צלחת הקליפות המלאה ולהביא אחרת. אני מנסה לתכנן אם אצליח להגיע לכאן גם הלילה. אבל אני חושש מעט לאכול יותר מדי פירות ים. זה עלול לגרום לבעיות בבטן.

אני שב ועולה על המטרו ושם את פעמי למונטמרטר. הרכבת יוצאת מבטן האדמה תחנה אחת לפני אנברס, יעדי הסופי. אני מתבונן מן החלון באלפי האנשים שברחוב ומחליט להצטרף אליהם. שחורים, ערבים, סינים, יפנים וכל גזע שקיים על פני האדמה, לכולם יש ייצוג כאן. כאן מוכרים הכל ובחינם. הרחוב מלא בחנויות שבהם הסחורה מוצגת על דוכנים ומאות אנשים נוברים בהם ומחפשים מציאה לעצמם.

אני ממשיך הלאה, הסמטה הבאה מימין מטפסת למעלה ואני רואה בקצה הסמטה את הסקרה קר המפורסם. אני שם את פעמיי לשם לראש הגבעה. כדי לחסוך מעט מכאב הרגליים, אני בוחר לנסוע בפוניקולר המטפס אל ההר (מחיר הכרטיס היומי מכסה גם את הנסיעה הזאת). כאן בראש הגבעה, על המדרגות שבתחתית הכנסייה, יושבים מאות כשפניהם אל נופה המקסים של פריז. אני יושב מעט אתם וממשיך בדרכי אל מונטמרטר. השעה כבר ארבע. הכיכר מלאה באנשים וציירים המשחרים לצייר את דיוקנך. אני מוצא לעצמי כסא פנוי בבית קפה ומזמין לעצמי בירה (6.60 אירו). כאן זמני בידי. לידי שתי גרמניות האחת אוכלת מרק דגים והשנייה נקניקייה עם צ'יפס. היא מבקשת קטשופ (!!) המלצר אומר כן מיד ומתעלם מבקשתה. משמאלי שני אמריקאים אוכלים סטייק וצ'יפס. הם כבר קיבלו את הקטשופ שלהם. אני נהנה משמש האביב הקרירה, ממצה את כל שאפשר להפיק מן המקום וממשיך בדרכי, במורד הגבעה. את זה אני מסוגל לעשות בלי פוניקולר.

אני מגיע לרחוב אבס ומתחיל ללכת לאורכו. בשעות הבוקר זהו שוק מזון תוסס. עכשיו הדוכנים כבר סגורים, אבל חנויות רבות הנמצאות על המדרכות ממשיכות להציג את מרכולתם לרווחה. דגים, פירות ים, נקניקים, גבינות, ירקות ופירות. איזה שפע. המחירים מטורפים. המחיר באירו זהה למחיר שלנו בשקלים. כלומר – קילו עגבניות 3 אירו.  אני קונה לי עוד ועוד גבינות. את פירות הים לא אוכל, כמובן לקחת אתי, ואני מדמיין לעצמי את הצחנה שהגבינות יפיצו במטוס. עכשיו הזמן לכוס קפה נוספת. השמש מתחילה להסתתר מאחורי העננים, זרזיף קטן של גשם והקהל מתחיל להתפזר. נותרים רק סרסורי החנויות והמופעים הארוטיים. אני מוותר על החברה. שב ולוקח את המטרו וחוזר למלון. עוד ארוחה נוספת בסביבה שממש אין מה לספר עליה וחזרה לארוז. בעוד שלוש שעות אני טס ארצה.

בחזרה לדף הכתבות